כשילד מתקשה בתקשורת, בשפה או בדיבור, הוא מתקשה למעשה ביצירת קשרים יעילים עם סביבתו: משפחתו, חבריו, הגננת/המורה. הוא מתקשה להעביר רעיונות, מחשבות, חוויות, ידע עולם ולעיתים אף את צרכיו הבסיסיים.
זהו מצב שיוצר תסכול רב(הן לילד והן להוריו) ולפעמים גם פחד, תוקפנות או התכנסות-פנימה ומיעוט התקשרויות חברתיות.קל מאד להבחין ב"אין" וב"חסר" אצל ילדים עם קשיי תקשורת, שפה או דיבור, במיוחד אצל הילדים הפגועים באופן קשה, אך חשוב להתבונן ב"יש" וב"קיים" גם אם צריך להתאמץ כדי לגלותם, ומשם להתחיל את המסע לשיפור יכולותיו של הילד. לשם כך חשוב לזהות את תחומי החוזק של הילד, לבדוק אלו תכנים ופעילויות מעניינים אותו, מהנים אותו וגורמים לו לגייס כוחות. בנוסף חשוב להתייחס לאופיו של הילד, לאישיותו כמו גם למשפחתו ולסביבתו החינוכית. הסתכלות רחבה זו מאפשרת להתאים את מטרות הטיפול ואת דרכי ההתערבות לצרכים התקשורתיים-שפתיים-חברתיים היחודיים לילד.
בעיני ישנה חשיבות מרכזית לשיתוף ההורים (ולעיתים גם בני משפחה נוספים) בטיפול. לא באמצעות הפיכתם ל"מטפלים" אלא באמצעות שיתופם בקביעת מטרות הטיפול וביישום התכנים, התהליכים והאסטרטגיות במצבי תקשורת יומיומיים. שיתוף פעולה עם הצוות החינוכי בגן או בבית הספר ועם מטפלים נוספים (מרפא/ת בעיסוק, פסיכולוג/ית, מורה להוראה מתקנת) חשוב אף הוא ותורם להשגת שיפור בכישורי התקשורת, השפה והדיבור.